בדרכו של...

עמית, עמיתקוש, עיניים כחולות נוצצות, מהפנטות, מספרות. זה כמעט בלתי אפשרי לסכם אדם בצמד מילים, אבל  "זן נדיר״ זה עמית.

הרבה אנשים עושים ספורט, אבל רק מעטים עושים זאת עם אהבה כזו גדולה.

מגיל צעיר, התאהב עמית בענפי ספורט שונים. שחייה, ג'ודו, כדורסל, אופניים, ריצה ובשקט בשקט, כפי שעשה כל דבר, הצטיין בכל ענף בו עסק. די נדיר להיות מצוין בהרבה תחומים אך האהבות הגדולות  שלו היו ריצה ואופניים. במקום לנסוע, בחר להתנייד על אופניו או פשוט בריצה וכל זה על מנת לטייל עוד קצת בעיר שלו- ירושלים.

עמיתקוש היה נער שקט ומופנם אך בעל חוש הומור ציני משובח, שתמיד הקרין לסביבתו ביטחון עצמי ושלווה פנימית. עם השנים רכש ידע רב בתחומים מגוונים, אך אף פעם לא השוויץ בידיעותיו וביכולותיו.

עמית, הנער המופנם והשקט, אהב כל כך את הטבע. אולי בגלל השלווה שבו. קודם עם המשפחה ואחר כך גם עם החברים, בין מעיין למעיין, בין פיקניק לפיקניק, עמית תמיד היה האחראי שהטיול יצא לפועל.

לעמית היה ברור שהוא הולך לשרת בתפקיד משמעותי בצה"ל.

עוד לפני הגיוס, כשהיה בתיכון, התאמן בלי הפסקה- ריצות עם שקי חול על הגב, משקולות ומוט מתיחה. תחילה, התנדב לשייטת, עבר בקלילות את הגיבוש הפיזי, אבל בצניעותו היה לו קשה לשווק עצמו בשלב הריאיון. לבסוף, התגייס עמית כלוחם להנדסה קרבית ושירת בהצטיינות בגדוד "להב".

עמית, אדם של מעשים, אדם ששתיקתו אמרה הכול, צועקת צניעות ושלווה.

עמית, אהב את הצבא ואהב לשרת את המדינה. תמיד קיבל את המשימות הכי קשות ותמיד מילא אותן עם חיוך על הפנים, בדרך הכי טובה שיכל. בכל הזדמנות, פינה זמן לעזור לחבריו, גם אם היה תשוש ביותר. בבחני הכושר, כשסיים ראשון, לא נח וישר רץ לעודד את החלשים. החשיבה על אחרים לפני עצמו, הייתה נדבך עצום באישיות המיוחדת שלו. בגדוד, כולם הכירו ביכולותיו ובשלווה שהקרין וכינו אותו "המושלם".

זה רק היה עניין זמני עד שהצבא יזהה את הביטחון העצמי שלו, הכריזמטיות ויכולת המנהיגות שלו ויציע לו לצאת לבה"ד 1. הוא פרש מבה"ד 1 כדי לפקד על החיילים שסמכו עליו בעיניים עצומות. כששאר המפקדים חיפשו שקט מהחיילים שלהם, עמית הלך ודיבר איתם עד השעות הקטנות של הלילה, תמיד השרה אוירה רגועה ובטוחה בתוך סיר הלחץ הזה. כולם הרגישו בייחודיות שלו, בטוב הלב שלו ובצניעות שלו.

סמל ראשון עמית, היה מפקד-על!  עם דוגמה אישית השרה רוגע וביטחון על כולם, ופשוט סחף אחריו את החיילים באופן טבעי..

 

בשעות הפנאי אהב עמית לבלות עם חברים,  וגם להיות לבד בחדרו, לנגן על גיטרה. בתחילת הדרך למד לנגן בכמה שיעורים מסודרים, בהמשך למד לנגן מהאינטרנט או באמצעות הקשבה למוזיקה. עמית אהב בעיקר את אסף אבידן ואהוד בנאי. עם חבריו הטובים בילה במקלט שהם סידרו ושיפצו ולו קראו ה'זולה', הם לא אהבו פאבים רועשים. בזולה הם ישבו שעות, מנגנים וצוחקים, עד שהשכנים העירו על הרעש...

עמית היה אמיתי וטוב. לא התעסק בשטויות של רוב האנשים הרגילים. אולי היה בכלל מלאך, שבא אלינו לאיזו שליחות, למשימה חשובה, ללמד בני אדם איך צריך להתנהג, להוות דוגמה.