שם: מתן גוטליב
"ילד של שלום"
מקום מגורים: ראשון לציון
איש קשר:
תאריך לידה: 21.5.1993
תאריך נפילה: 30.7.2014
מלחמה: צוק איתן
משפחה: בן רוחמה ושמואל, אחיהם הצעיר של עומר וניצן.
הכירו את
מתן גוטליב נולד בערב שבועות, חג מתן תורה, החג שנתן לו את שמו.
חברות, מוּזיקה וטיולים
מתן היה חברותי מאוד מאז ילדותו, ומבחינתו החברות הייתה ערך עליון. הוא היה מנהיג מלידה, תמיד דאג שכולם יהיו ביחד, ובכל זמן פנוי שהיה לו הוא הקיף את עצמו באנשים שהוא אוהב. הוריו מספרים שגינת ביתם הייתה מקום המפגש של כל חבריו.
מתן היה חייכן ואופטימי, תוסס ומלא שמחת חיים. הוא ידע למצות כל רגע בצורה מעוררת השראה ונהנה מהדברים הקטנים והפשוטים של החיים.
הוא היה חניך בתנועת הצופים, והדריך בה עד כיתה י"ב.
מתן הצטרף לשתי משלחות של חילופי נוער ומנהיגות של עמותת "דילר".
מתן נורא אהב לנגן. כיום עוד ניתן למצוא בביתו את חדר המוזיקה שלו ושל אחיו.
מגיל 13 הוא עבד וחסך כסף כדי לקנות ג’יפ שבו הוא ואביו היו יוצאים לטייל. הג’יפ בשימוש עד היום.
בנוסף לחדר המוזיקה, למתן היה אולפן הקלטות. הוא אהב לנגן בעיקר על תופים וגיטרה. אחרי בר המצווה, כשמשפחתו נסעה לטיול לארצות הברית, הוא החליט שהוא קונה גיטרה והסתובב איתה כל הטיול .
מתן אהב לטייל בארץ ובחו”ל ולגלות את העולם. בכל יום שבת שמשי הוא וחבריו היו יוצאים לטייל ברגל או בג'יפ.
שירות צבאי
בנובמבר 2011 התגייס לחטיבת "הצנחנים" במלוא המרץ והמוטיבציה. לאחר גיוסו ניגש למיוני סיירות והתקבל ליחידה המיוחדת "מגלן".
גם בצבא הוא דאג שהגדוד שלו יהיה מגובש וחזק יחד.
סיפור הנפילה
ביום ה-23 של מבצע "צוק איתן", במהלך סריקות לאיתור מנהרה בחאן יונס בדרום הרצועה, נכנס כוח "מגלן" למבנה ממולכד של מרפאת אונר"א. המבנה התפוצץ והתמוטט על אנשי צוות "עפרון". הפיצוץ והקריסה של המבנה גרמו למותו של מתן ושל שני חיילים נוספים, ולפצועים רבים.
בשיחה האחרונה עם אימו סיפר מתן שהוא נכנס כעת לרצועת עזה ולא יהיה זמין. "הוא היה באדרנלין להיכנס פנימה ולבצע את המשימות שהוטלו עליו," סיפרו בני משפחתו. במהלך הלחימה בעזה כתב למשפחתו: "רק רציתי להגיד שהכול בסדר ואני חושב עליכם המון. אני מתגעגע לנוף של השולחן המרובע שכל צלעותיו מלאות בימי שישי. קשה לי לרשום משהו עמוק כי אני חנוק בדמעות כשאני חושב עליכם. אוהב המון ומתגעגע, מתן". בשיחת הטלפון שלו עם אחיו עומר, שהתקיימה יומיים לפני מותו, הוא אמר: "אל תדאג, אני כבר בא".
משהו ממני
מתן הותיר אחריו סרט תיעודי על הגיוס למגלן שפורסם לראשונה באתר להלן: "אמא פוחדת"
סיפורים נוספים
אמיר, חברו מבית הספר היסודי עד התיכון והלאה, כתב לו: "כמעט אף פעם לא קראתי לך מתן. תמיד הייתי מעוות לך קצת את השם. ... המון שנים עברנו ביחד ... אני לא יודע מתי זה התחיל, החברות שלנו. חברות כנה ואמיתית שקשה למצוא, חברות שצריך לשמור קרוב-קרוב ללב, אהבת אחים. אתה עיצבת את האישיות שלי ואני עיצבתי את האישיות שלך. אתה היית האדם הכי קרוב אליי. יש לי סודות שרק אתה יודע, ולך יש סודות שרק אני יודע. אתה אח שלי במלוא מובן המילה. ... גדלנו והדרכנו בצופים, ניסינו ללמוד ביחד בבית ספר. בזה לא ממש הצלחנו, אבל אתה תמיד היית אומר את ה'יהיה בסדר' מלא הביטחון שלך, וחשבנו שיש דברים חשובים יותר לעשות בגיל הזה. טיילנו יחד בכל מקום, ואת הטיול לפני הצבא ... התגייסנו יחד לצנחנים וניגשנו לגיבוש שכל כך רצית לעבור ולהגיע ל'מגלן'. יש רגע בגיבוש שלא אשכח. ביום השלישי ראית אותי זוחל ... ואתה, שרק סיימת מקצה בעצמך (כמובן ראשון, כמו מכונה משומנת) חייכת אליי בחיוך הכל כך מיוחד שלך ואמרת: 'אמיר, תשתמש ברגליים' ... כמו שרק אתה מכיר אותי, קורא אותי ויודע לעזור בדיוק מתי שצריך... עד הרגע האחרון היינו קרובים, הייתי 500 מטר ממך בחאן יונס." כשמתן יצא להתרעננות הוא דאג לאמיר ושלח לו הודעת ווטסאפ ובה שאל לשלומו. בסופה כתב: "Peace ya man – שלום גבר". אמיר ראה את ההודעה רק לאחר מותו של מתן. "כולם מספרים לי על כמה שחיפשת אותי במבצע, בכל דרך אפשרית ניסית להשיג אותי ולדבר איתי אפילו לשנייה. אני מצטער שאף פעם לא יכולתי לענות לך. אני רוצה שתדע שאני אוהב אותך, גאה בך ושאני בסדר. ... אני לא מצליח להבין את זה שאתה לא תגיד לי, 'אמיר, בוא לקפה', ... לא תנסה כל שבת לגרור אותי לטיול ג'יפים, שלא אשמע אותך מדבר בהתלהבות על שיגעון חדש שמצאת ועל איך שמיד אתה מתחיל לחקור אותו, שלא אוכל לתכנן איתך תכניות לשחרור... לכל מקום שאלך, אקח אותך איתי, אני ואתה לא נפרדים לעולם ... אמרת שמשפחה לא בוחרים, אבל חברים כן, ואני בחרתי אותך לכל החיים. האופי שלך, האש שבך, האהבה שלך, הגבורה שלך, כל אלה הם חלק ממני. אני אוהב אותך."
שון, חברו לצוות, כתב: "רציתי לכתוב לך מהלב. ... הרי סלנג היה השפה הרשמית שלך. ... ההלוויה שלך הייתה מפוצצת באנשים, וכך גם השבעה. מדי ערב התמלא רחוב חנה רובינא כולו בשולחנות כי כבר לא היה מקום בבית או בחצר. ... הראשל"צים הסבירו שגוטליב היה כוכב רציני בראשון, בדיוק כמו שאמרת תמיד. ניסינו לעצבן אותך ולצחוק עליך שאתה מקשקש ושבטח אף אחד לא מכיר אותך בראשון, אבל ידענו שאתה צודק. ... כל דבר קטן מזכיר אותך. מה'סמוראי' שעומדת מיותמת בחניית ביתך, ועד מצלמת הגו-פרו שאיתה לא הפסקת לצלם. מרגלי העץ ביחידה שהיו הפק"ל שלך, ועד לציוד שלך שתמיד היה ברמה הכי גבוהה שיש. מפאנטה – משקה האלים, ועד צ'יטוס גבינה – החטיף של האלים. מבלורית בלונדינית של לוחמים ועד משקפי ריי-באן שחורים וגדולים. ... בכל רגע אתה נמצא. ... מעלה חיוך קטן על הפנים, שמיד מתחלף בעצב וגעגוע שחונקים את הגרון. ... היית בן אדם של שלום. לא רצית למות בקרב. רצית כל כך להשתחרר כבר ולהתחיל את החיים. לטוס עם כל הצוות לאמסטרדם. ללמד את כולנו איך מעשנים כי כמו שתמיד אמרת, כולם בצוות הזה סאחים."